הליך משפטי טוב מתחיל בהחלטה מפוכחת מה נכון להשיג – ואיך מוכיחים את זה.

מכתב התראה מתאים כאשר קיימת הפרה שניתן לתקן, נדרשת דרישה רשמית לפני נקיטת הליך, או יש ערך ביצירת תיעוד מסודר והצעת פתרון. המכתב צריך להציג עובדות בדוקות, את ההתחייבות שהופרה, הסעד המבוקש ומועד סביר למענה, בלי איומים מיותרים ובלי לטעון עובדות שלא ניתן להוכיח. לעיתים נכון לפעול מיד לקבלת סעד זמני או לשימור ראיות ולא להתריע מראש. חשוב גם לזכור שמכתב התראה אינו עוצר כשלעצמו את מרוץ ההתיישנות, אלא אם הדין או הסכמה תקפה קובעים אחרת.

מפרידים בין תחושת הצדק לבין מה שניתן להוכיח. בודקים את יסודות העילה וההגנות, נטל ההוכחה, מסמכים ועדויות, קבילות הראיות, התיישנות, סמכות, הסעד שניתן לקבל והיכולת המעשית לגבות אותו. לאחר מכן מעריכים תרחישים ולא "אחוז הצלחה" יחיד: מה יקרה אם עד מרכזי לא יתקבל, אם פרשנות החוזה תידחה או אם ייפסק רק חלק מהסכום. להערכת הסיכון מצרפים את עלות ההליך, משכו, חשיפה להוצאות והשפעה עסקית או אישית. רק אז מחליטים אם לתבוע, לנהל משא-ומתן או לבחור מסלול אחר.

שומרים את ההסכמים וכל גרסאותיהם, נספחים ותיקונים, חשבוניות ואסמכתאות תשלום, התכתבויות דוא"ל ו-WhatsApp, הודעות, תמונות, סרטונים, הקלטות שנעשו כדין, פרוטוקולים ורישומי שיחות. יש לשמור קבצים מקוריים ולא רק צילומי מסך, לתעד מאין התקבל כל מסמך ולהפסיק מחיקה אוטומטית של מידע רלוונטי. במקביל מכינים ציר-זמן ורשימת עדים. אין לערוך, "לנקות" או להשלים מסמך בדיעבד; פעולה כזו עלולה לפגוע במהימנות ואף ליצור חשיפה משפטית.

פשרה עדיפה כאשר התוצאה המוסכמת נותנת ערך צפוי טוב יותר מהמשך ההליך לאחר שקלול סיכויי ההצלחה, משך הזמן, העלויות, הקושי הראייתי, יכולת הגבייה והסיכון להוצאות. היא יכולה לכלול פתרונות שבית-המשפט לא תמיד יפסוק, כגון פריסת תשלום, תיקון ביצוע, סודיות או המשך קשר עסקי. אין להתפשר רק בגלל לחץ זמן, ואין לדחות פשרה רק משום ש"מגיע לנו". הסכם הפשרה צריך להגדיר במדויק סכומים, מועדים, בטוחות, ויתורים, הפרה ואכיפה, ולפי הצורך לקבל תוקף של פסק-דין.